תביטו על ירושלים המתפוררת. ככה ייראה גם הסוף של ישראל
זה היה רק פרומו: נטישת התרבות, האליטה הכלכלית והאוכלוסייה המשכילה מירושלים בעקבות ניהול כושל והתפרקות ערכית היא מה שהולך לקרות למדינה
חיים לוינסון
17:32, 24 ביולי 2023
התמזל מזלי, ובעת ששבו לציון מגלות ארצות הברית, קבעו הורי את מקום מגוריהם בירושלים. כך שאני מתהלך ביניכם כמו סלב שקיבל הזמנה להצגת טרום הבכורה של הסרט שכולם מדברים עליו: קריסת מדינת ישראל. בעוד שכולכם תוהים מה הסוף, אני כבר ראיתי מה קרה לירושלים. איך עיר כושלת ניהולית ומפורקת ערכית מתדרדרת תחת פוליטיקאי כושל אחרי פוליטיקאי כושל עד שהיא ננטשת מאליטותיה הכלכליות, היזמיות והמשכילות והופכת לבולטימור.
אולי אני קצת מוטה, אבל ירושלים שגדלתי בה בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים היתה כרך. היתה לה היסטוריה. היה לה הווה. היו בה סצינות שונות. היה בה עניין. היה מתח בריא. היו מוסדות ועיתונים מקומיים ואוניברסיטה. היתה גאווה להיות ירושלמי ותחרות תרבותית בריאה עם העיר תל אביב. השחקנים והמנהלים של קבוצת הכדורגל שלה, בית"ר, אשכרה גרו בעיר. היו מסעדות: אוקיינוס של אייל שני ושונקה של רוני כהן, גיליז של גילי פפרמן, ארקדיה של עזרא קדם, לה רז'אנס של רפי כהן, אדום של אסף גרניט. היו אנשים בעלי שם שגרו בעיר. היו משכילים ועיתונאים. היו מועדונים, שאנשים מכל רחבי הארץ הגיעו להידלק בהם. היו להקות אלטרנטיביות, חברות תקליטים עצמאיות, די-ג'ייז ואמנים. היו אנשים שנלחמו על תרבותם, על חמץ בפסח, על תנועה בבר אילן בשבת, על מצעד גאווה, על פתיחת חנויות בשבת. היו אנשים רציניים, בעלי משקל, שאשכרה רצו להיות ראשי העיר שלה. לא משה ליאון וניר ברקת.
פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 האיץ את התהליכים שכבר התחילו ממילא. הניהול הפוליטי של העיר הושחת על ידי אהוד אולמרט. הוא הביס את טדי קולק בברית עם החרדים והפקיד את העיר בידם. אפשר להתווכח על הדרך החרדית, אולם העובדות מצביעות שעריהם לא מעוררות חשק. עניין של סדרי עדיפויות. בתי כנסת במקום תיאטראות, מקוואות במקום מגרשי כדורגל. טשולנטיות במקום מסעדות עילית. מי שאינו חרדי גמור, לא ימצא כל חן בבני ברק, אלעד, בית"ר עילית וחלקים רחבים מירושלים. אורבניות נעימה אינה ערך שם. האליטות נטשו לאט לאט, ואז מהר מהר. "האליטה של רחביה" כבר לא ברחביה. חבריה מעדיפים לנסוע כל יום מתל אביב, רק לא לגור בעיר הזאת. לפני זמן מה הזדמן לי אחרי שנים רבות להיות בירושלים בשבת בבוקר. במוח של ניסים ואטורי יש יותר פעילות. העיר הזאת גמורה. דלה. מכוערת. משעממת. חסרת תקווה ועתיד. חוץ מכמה אידיאליסטים כניר חסון, היא ננטשת. באופן אירוני – גם על ידי החרדים שלא יכולים לעמוד במחיר המגורים בה. היא חיה על עליות מצרפת ומארצות הברית, שמרוב געגוע למולדת אנשיהן סומים לפגמיה.
מסיבה במועדון "האומן 17" בירושלים, 2003. רגע לפני הקריסהצילום: ליאור מזרחי
וכמו שהאינתיפאדה האיצה את חורבן חלום המטרופולין הירושלמי, כך גם ההפיכה המשטרית האיצה את התהליך שמדינת ישראל עוברת ממילא. ערים יכולות ליפול מהר. ביום סתיו אחד של שנת 2007, ארזתי את כל ספרי ומצעי בפורד פוקוס ועברתי לתל אביב. לעבור מדינה היה יותר קשה. פעם היה לישראל אתוס שהצליח לחבר זרמים מאוד שונים של יהודים וסיפק הגנה מפני אויב ודמוקרטיה ליברלית שיש לכל אחד מקום לחיות בו. היה מספיק מרחב מחיה כדי שכל אחד ימצא את המקום שלו בלי לדרוך על הרגל של האחר. זו ודאי לא היתה חברה מושלמת: היא הדירה את הערבים, עשתה עוולות כלפי נשים, קיפחה את המזרחים ואיפשרה אוטונומיה לכתות חרדיות כגון גור, אבל עדיין היה רב המאחד על המפריד, כמו שפוליטיקאים אהבו לומר.
פעם, כשנפתלי בנט חבר לממשלה עם נתניהו ולפיד ב-2013, היה משפט שהוא נהג לומר: "נעסוק ב-80 אחוז שאנחנו מסכימים עליו ונניח את ה-20 אחוז שלא". ברבות השנים התארחתי בלשכתו ושאלתי מה קרה למשוואת ה-80-20 (ההייטקית בתפיסתה). "התברר לי שה-20 אחוז שלא מסכימים עליהם יותר חשובים מה-80 אחוז", השיב. בקליפת אגוז זה כל הסיפור של פילוסופיה פוליטית. אם מחפשים את ה-80 אחוז של ביחד או מחפשים לריב על ה-20 שלא מסכימים עליהם. הרעיון של חוקה בהסכמה רחבה הוא הטוב של ה-80 אחוז, שמשקף את האתוס הערכי הרחב ככל האפשר של המדינה. וכשנתניהו שבר את ממשלת האחדות עם בני גנץ וכחול-לבן, שעוד ניסתה למצוא אמצע רחב, הוא גזר את גורלה של המדינה.
ישראל ידעה להכיל עם השנים את גורמי השוליים שלה. בשנה האחרונה הזרם המתנחלי-אנרכיסטי יצא משליטה. עד אז, המשיחיים והכהניסטים ואנשי המיץ של הזבל כאיציק זרקא היו קוריוז לכתבות של ציון נאנוס ממרכז הליכוד
ישראל לא תתרוקן ברגע. זה לא יהיה מהר כמו התהליך המואץ שעברה ירושלים, אבל אט-אט יעזבו את המדינה אנשים מצליחים ויוצרים, יהיו פחות מוסדות תרבות, פחות טלוויזיה טובה ופחות חדשנות; והניהול יהיה יותר גרוע, ועלות החיים תאמיר אל מול התמורה, והיא תוזנח ותתכער ותתלכלך. ולאף אחד לא יהיה אכפת לתקן את זה, אז פשוט ככה זה יהיה.
ישראל ידעה להכיל עם השנים את גורמי השוליים שלה. בשנה האחרונה הזרם המתנחלי-אנרכיסטי יצא משליטה. עד אז, המשיחיים והכהניסטים ואנשי המיץ של הזבל כאיציק זרקא היו קוריוז לכתבות של ציון נאנוס ממרכז הליכוד. כשנתניהו פירק את ממשלתו עם גנץ, הוא הרים את מכסה הביוב והוציא ממנו את האבי מעוזים, הבן גבירים, הרוטמנים, האלמוג כהנים, הסמוטריצ'ים, האורית סטרוקים ולימור הר סונים למיניהם ונתן להם לגיטימציה וחשיבות. בלעדיהם אין לו 61, כי אין לו יותר גנצים שיאמינו לכזביו. הם חיים מה-20 אחוז של המחלוקת. הקיום הפוליטי שלהם הוא מהתססה, שיסוי, פלגנות. התורה הפוליטית שלהם היא קודם כל "לדפוק את השמאלנים". אם השמאלנים כועסים, הצלחנו. אם הסכמנו, נכשלנו. ומהרגע שהמכסה נפתח, נתניהו לא יכול להחזיר את הגושים בחזרה פנימה. הריח מסריח את כולם.
צריך להקשיב לרטוריקה שלהם: הם רוצים לדפוק את בית המשפט העליון כי הוא נותן זכויות לגייז, מונע לשרוף את חווארה, מעניש את הטרוריסטים היהודים שלהם, מתייחס לערבים כבני אדם, מונע לתת "אדמות" ו"הטבות מס" ליהודים וכן הלאה. מתוך 64 האצבעות שיונפו בכנסת בעד ביטול עילת הסבירות, חלקם הגדול לא תומך בכלל ברעיון של דמוקרטיה. החרדים אדישים לקונספט. מבחינתם הכל ועד העיירה, תגנוב כשאפשר (או תשתוק כשאחרים גונבים לידך), תבכה לקב"ה על מר גורלך כשאי אפשר. הציונות הדתית והכהניסטים — אין להם עניין בדמוקרטיה, אלא בביאת משיח. בליכוד חלק כהניסטים על מלא כמו מאי גולן ושלמה קרעי, חלק כבשים שותקות כאבי דיכטר ויולי אדלשטיין, וחלק סתם סמי בן טובים שרוצים לדפוק את הקופה כדודי אמסלם ומירי רגב. כן דמוקרטיה, לא דמוקרטיה, העיקר לסדר ג'ובים לחברים.
עברו לתצוגת גלריה
מירי רגב. כן דמוקרטיה, לא דמוקרטיה, העיקר לסדר ג'ובים לחבריםצילום: שריה דיאמנט
מה בעצם האתוס המשותף שנשאר ממדינת ישראל? הרי אצל הסמוטריצ'ים חברת המופת זה נערי גבעות שמרביצים לערבים. הם בזים לכל מה שמערבי, מתקדם, פרוגרסיבי, רואה את החלש ומכיל את השונה. מה לי ולהם חוץ מחיבה לסופגניות? הדת, שהיתה פעם מכנה משותף, נחטפה.
לפני שנים רבות היתה לי שיחה עם רב עיר חשוב. הוא קונן וסיפר שפעם, כשהרב עובדיה יוסף נבחר לרבנות העיר תל אביב ב-1969, הוא נסע ברכב פתוח בשדרות רוטשילד, וכל תושבי העיר יצאו לחגוג את בחירתו. ניסיתי להסביר לו, שהרב עובדיה יוסף כרה את הקבר של רבני ישראל בעצמו: משהקים את ש"ס ולקח את הרבנות לפוליטיקה (והיום לג'ובים למשפחה) הרוב החילוני איבד עניין. המאמצים האדירים של הימין החרד"לי והמתנחלי להפוך את הזהות הדתית לזהות פוליטית הם ניצחון פירוס מרהיב. ניצחו את הרעיון של דת שמאלנית ליברלית, ואף אחד לא רוצה לגעת בדת שלהם. מי רוצה ליד הבית שלו ישיבה, שהיא לא ישיבה, אלא מוצב קדמי ממומן פוליטית של תנועה פוליטית גזענית שאמורה לגייס מצביעים במקום ללמד תורה? איך משהו פה יתחבר?
ישראל קטנה, אבל תלך ותיסגר עוד יותר. הערים הליברליות יהיו ליברליות יותר, השמרניות שמרניות יותר. מלחמות התרבות והפוליטיקה יהיו בכל מקום. זו תהיה ישראל מכוערת מאוד לחיות בה, שלמי שתהיה ברירה פשוט ילך למקום מאוורר יותר
מחאת השירות הצבאי נוגעת בנקודה האחרונה של הלכידות החברתית הישראלית. חברות לאום נבדלות מקרבה תרבותית במוכנות להיהרג בקרב למען האחר. אני מאוד מחבב את התרבות הצרפתית, משוגע על "אמילי בפריז" ושם חמאה אפילו בכוס מים, אבל בחיים לא אלך להילחם את מלחמתם בניז'ר. הרעיון של ג'ורג' בוש האב על קואליציות דמוקרטיות לא החזיק מעמד הרבה זמן. גם נאט"ו לא באמת הופעלה אף פעם. נראה ברגע האמת כמה גרמנים ובריטים יהיו מוכנים להיהרג בשביל פולין. אבל גם הדבר הזה נשבר בישראל, כי אין פה באמת חברה משותפת. ישראל ידעה להכיל את מלחמת לבנון הראשונה ואת השירות בשטחים. היא לא יודעת להכיל מופרעים כסמוטריץ' ובן גביר, שמקומם כממלאי צ'אנס בדוכני פיס, כחברי קבינט. אין להם אמון בשלטון כזה, בטוהר כוונותיהם, באנשים שהם מייצגים. נגמר. נשבר. נמעך. הסיסמאות לא עובדות יותר.
ועד נטישת האליטות, ישראל תהיה ארצות הברית. אותה פשוט אין לאן לנטוש, אז היא נרקבת מבפנים. כמו ישראל, גם היא מפורקת תרבותית ופוליטית. אין לה שום יכולת לתקן את החוקה, כי אין שום יכולת להגיע להסכמה רחבה הנדרשת לתיקונה. להיפך. כל הצעה שתוצע תופל רק כדי לדפוק את הצד השני. הפוליטיקה שם מכוערת, קיצונית, מתסיסה. שום דבר לא קונסנזוס יותר. היא מקצינה לאדום וכחול — המדינות האדומות אדומות יותר והכחולות כחולות יותר, והאמצע בוושינגטון הוא זירת איגרוף שבה מרביצים אחד לשני. אין באמת משהו שמחבר בין השמרנים והליברלים האמריקאים; כמו זוג שנתקע בשידוך גרוע, כל אחד תופס פינה בבית, עושה שם מה שהוא רוצה ומנסה לצמצם את הפעילות המשותפת למינימום. הם לא רואים את אותה טלוויזיה, לא קוראים את אותם ספרים, לא רוצים ללכת לאותן אוניברסיטאות. גם הלגיטימציה שם לצאת למלחמה נגמרה. לא טראמפ ולא ביידן יכולים לתקוף באיראן. הצד השני לא ייתן להם. אף אחד לא יאמין בטוהר שיקול כוונותיהם ואף אחד לא ירצה למות למענם.
עברו לתצוגת גלריה
מרב מיכאלי. הישועה לא תבוא מלפיד ומגנץ, ובטח שלא ממנהצילום: אוליבייה פיטוסי
ההבדל שהוא שארצות הברית גדולה. יש לכל אחד מקום להיות בבועה שלו. ישראל קטנה, אבל תלך ותיסגר עוד יותר. הערים הליברליות יהיו ליברליות יותר, השמרניות שמרניות יותר. אלו יגרשו את נציגיהן של אלו. מלחמות התרבות והפוליטיקה יהיו בכל מקום: בבתי ספר, עיריות, בתי כנסת, מה לא. זו תהיה ישראל מכוערת מאוד לחיות בה, שלמי שתהיה ברירה פשוט ילך למקום מאוורר יותר. או שיקום מנהיג שיידע לבנות מחדש אתוס מלכד ל-70-80 אחוז מהישראלים. זה ודאי לא יהיה השקרן בן שקרן, אבל גם לא לפיד, גנץ ומרב מיכאלי. מרב מיכאלי. הייתי חייב לסיים טקסט פסימי בבדיחה טובה.